לג'ובניקים באהבה – אפטר תל אביבי
| אז נפלתם על המילואים במקום הכי נידח בארץ: תל אביב. ופתאום, באמצע השומקום הזה יש לכם שעתיים-שלוש פנויות. אז הנה, מסלול עירוני לג'ובניקים שבינינו… |
 |
| בין ההצעות שהועלו לשמה של העיר- אביבה, שאננה, יפהפייה, הרצליה, יפו החדשה ועברייה. היא הוארה בחשמל בשנת 1923 (כיום יש בה 47500 פנסי רחוב), שכרו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, היה 42 לירות בחודש, ומקורה של 'סמטה פלונית' הוא בסכסוך על כבוד |
| לפעמים, עם כל תנופת הבנייה, הפקקים, הרעש והזנחת מבנים היסטוריים, קשה לדמיין שלפני לא כל-כך הרבה זמן (ובטח לא לפני 1909) היתה תל-אביב עיר קטנה, שקטה ואפילו (הס מלהזכיר) נאיבית. |
| התחיל בגלל שכר דירה, או – ככה זה התחיל |
| אבל, כמו שהמורה שלי להיסטוריה תמיד אמרה, צריך לבדוק איך הכל התחיל, ומה גרם למה: כפי שקרה לעוד ערים מוקפות חומה בארץ, בסוף המאה ה-19 הצפיפות ביפו החלה להעיק. גם העולים היהודיים שהגיעו מאירופה המפנקת התקשו להתרגל לתנאי החיים בעיר, מה גם שבעלי הבתים הערבים העלו משנה לשנה את מחירי שכר הדירה לשמים. |
| אומרים שבאותה תקופה, שכר הדירות ביפו היה גבוה מזה שבפריז (ואפילו לא היה שאנז אליזה לרפואה). בקיצור, לא בדיוק עיר החלומות. |
| בשנת 1906 החליטה קבוצת יהודים להקים שכונה עברית מחוץ ליפו, שתקרא 'אחוזת בית'. 'לייסד מרכז עירוני עברי, במקום טוב לבריאות ומסודר יפה, תחת הרפש והחלאה שבחוצות יפו', נכתב באחד הפרוטוקולים הראשונים של האגודה החדשה. אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל די נכון לאותה תקופה. |
| חברי האגודה, שישים במספר, החלו לשאת ולתת על רכישת השטח שמצפון ליפו, שהיה בבעלותם של תשעה ערבים. השטח, שנקרא 'כרם ג'באלי', הכיל הרבה חול, פה ושם כרמים, ומבנים בודדים. כך נראתה תל-אביב בלידתה. |
| אינפלציה של שמות |
| ומה עם שם לעיר החדשה? שישים יהודים זה בערך 120 דעות שונות ומנוגדות. ככה זה. בכל אופן, בין השמות שהגיעו לגמר: יפו החדשה, נווה יפו, נוף יפו, אביבה, יפהפייה, שאננה, עברייה, ואפילו הרצליה. |
| מנחם שינקין הציע את השם 'תל-אביב', מאחר וכך תרגם נחום סוקולוב את שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' (תרגום מילולי: 'ארץ ישנה-חדשה'). נערכה הצבעה, שבסופה התקבל השם, אך מה שמשתתפי ההצבעה לא ידעו, היא העובדה שבנס ציונה היתה כבר קיימת שכונה בשם 'תל אביב'. |
| המסלול |
| אז אחרי כל ההקדמות האלה, כדאי שנתחיל לחלץ את העצמות וללכת. נחנה את הרכב (אם אתם עם רכב) ליד האנדרטה למייסדי העיר, בצומת הרחובות נחלת בנימין ושדרות רוטשילד. על האנדרטה מצויים שלושה תבליטים המתארים את הקמת העיר, את המבנים הראשיים שהיו בה בראשיתה, ואת תל-אביב המודרנית. |
| נמשיך מערבה בשדרות רוטשילד (לחסרי הידע בניווט: מערבה זה לכיוון הים. כאילו) ונגיע לבית מספר 16. אל תתנו לחזות הצנועה (שלא לומר המשמימה משהו) להטעות אתכם. קירות הבית הזה ראו הרבה: פה בדיוק צולמה התמונה ההיסטורית של הגרלת המגרשים לשכונת אחוזת בית. |
| לאחר מכן עברו להתגורר פה ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף ורעייתו צינה. והכי חשוב: ביום שישי, ה-14 במאי 1948 (נשמע מוכר?) התכנסה בבית זה מועצת העם, בראשות דוד בן-גוריון, והכריזה על הקמת מדינת ישראל. ניתן לבקר באולם ההיסטורי הזה, המכיל פריטים מקוריים ומשוחזרים רבים: מסמכים, הזמנות לטקס, ציוד הקלטה, פתקים ועוד (יש לתאם הדרכה בטלפון 03-5106426). |
| פנס לוקס |
| נמשיך מערבה, ולאחר דקה נגיע להצטלבות עם רחוב הרצל. פה עמד פעם פנס הלוקס הראשון של תל-אביב. החשיבות של אותו פנס לוקס ראשון לא היתה רק טכנולוגית, אלא גם העובדה ששימש כמקום מפגש חברתי חשוב בשעות הערב. כל החברה' הטובים ישבו פה, מתחת לפנס וליד הקיוסק הראשון, וניהלו ויכוחים פוליטיים סוערים. |
| למי שרוצה להתחקות אחר גורלו של הפנס, היום הוא שוכן אחר כבוד במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק (רח' רוקח 21). |
| ואם כבר אנחנו עוסקים באור, די מעניין לדעת שתל אביב הוארה לראשונה באור חשמלי בקיץ 1923. באותם ימים היתה זו מלאכה לא קלה לשכנע את 4000 התושבים כי כדאי ורצוי לעבור מעששיות נפט והגנרטורים הקטנים לחשמל ממש. כזה שעובר בחוטים. זאת ועוד, רק קומץ תושבים אכן הסכימו להירשם ולשלם לחברה שהקים פנחס רוטנברג, שעסקה בהקמת תחנת החשמל הראשונה בעיר. אין ספק, היום הרבה יותר קשה להתווכח עם מערכת גביית החשבונות של חברת החשמל. |
| נפנה שמאלה להרצל, ולאחר מספר צעדים בצד המערבי שלו, נבחין בשלט אדום קטן המודיע באותיות של פעם: 'פסאג' מרדכי פנסק'. ניכנס אל החצר הפנימית של בית מספר 16 ונראה את שרידיה של המעלית הראשונה בתל-אביב. די מזכיר סרטים צרפתיים משנות השישים, אבל הרבה יותר מוזנח. חבל. |
| נחזור לכיוון שדרות רוטשילד, ונמשיך בהרצל עד מגדל שלום, גורד השחקים הראשון בתל-אביב, שהיום לא ממש נחשב גמד, אבל די מחוויר לעומת מגדלים אחרים הפזורים בעיר. אין הרבה מה לראות פה, למעט יצירת הפסיפס של נחום גוטמן, השוכנת בקומת הכניסה למגדל. מדובר בעדות מקסימה לחיי היומיום בעיר הקטנה, יצירה נטולת יומרות ומלאת פרטים. שווה להציץ. |
| יצאנו ממגדל שלום, פנינו ימינה ברחוב גרוזנברג ושמאלה אל נחלת בנימין. מי שיגיע לפה בימי שלישי או שישי, ימשיך את המסלול עמוס בשקיות קניה: בימים אלה מתקיים במדרחוב יריד אמנים והמוני דוכנים לממכר כל מה שלא חשבתם שאתם צריכים. |
| שנה לאחר שקמה אחוזת בית, פנו יהודים נוספים מיפו לוועד, במטרה להתקבל לעיר החדשה. הם התאגדו בשם 'נחלת בנימין'. אך לא נמצאה להם קרקע פנויה בשכונה, ולכן רכשה עבורם הקרן הקיימת את השטח שממזרח לאחוזת בית. פה הוקמה שכונת נחלת בנימין, הכוללת גם את הרחובות הנקראים היום מוהליבר, קלישר ועוד. |
| קצת תרבות |
| נמשיך ונגיע לרחוב אלנבי, בו נלך מערבה. ברחוב ביאליק נפנה ימינה ונגיע לאחד הרחובות היותר שווים בעיר. קצר אבל איכותי: פה נמצאים ביתם של הצייר ראובן ושל המשורר הלאומי (בשניהם ניתן לבקר). |
| ביאליק עבר להתגורר בבית זה בשנת 1924 ועד מהרה הפך ביתו למוקד עליה לרגל של אמנים, אנשי רוח ושאר אנשי הברנז'ה המקומית. בשנה האחרונה לחייו כבר לא היה יכול לעמוד בכל ההמולה ועבר להתגורר באופן זמני ברמת-גן הסמוכה. כיום ניתן לבקר בבית, ולהתרשם מהספרייה הפרטית שלו (בת למעלה מ-4000 ספרים). |
| בהמשך הרחוב ישנה כיכר המכילה מזרקה וקיר פסיפס (גם של גוטמן), המתאר תמונות מעברה המפואר של יפו. מול הכיכר נמצא המוזיאון לתולדות תל-אביב. זהו מבנה בצבעי כחול-תכלת שנבנה לפני 76 שנים כבית מלון (אך מעולם לא שימש ככזה). כאשר הסתיימה הבנייה, שכרה עיריית תל-אביב את המקום, ששימש לה כבית. בשנת 1965 עברו משרדי העירייה לכיכר רבין (מלכי ישראל), והמבנה הפך למוזיאון. |
| נעקוף את המבנה מימין ונרד במדרגות הרחבות. נפנה ימינה ושמאלה ונגיע לגן מאיר: אחד הגנים הציבוריים היפים והשקטים יותר בתל-אביב, עם האגם הקטן, פסל הבלרינה של ניר הוד והמאבק הנמרץ נגד הפיכתו לחניון. |
| שפירא האלמוני |
| לאחר עצימת עיניים בשמש, על אחד הספסלים, נחזור להמולה: מזרחה עד לרחוב קינג ג'ורג' (שאותו נחצה). נמשיך לכיוון אלנבי, ולאחר דקה נגיע לשתי סמטאות ששמן ניתן להן בעקבות ויכוח גדול ונקמה עוד יותר גדולה. |
| מדובר ב'סמטה אלמונית' ו'סמטה פלונית': בשנת 1922 הגיע לארץ יהודי אמריקאי עשיר בשם מאיר שפירא. הוא התיישב בתל-אביב והחליט להשקיע בפיתוחה. בצידי המקום שהיום נקרא רחוב קינג ג'ורג' הוא רכש שתי דרכים קטנות ללא מוצא, בהם בנה מבנים להשכרה. בסופה של אחת הסמטאות בנה לו בית מפואר, המקדם את פני האורחים עם אריה מפוסל באבן, ובשתי עיניו היו נורות אדומות שנדלקו עם רדת החשיכה. פעם זה לא ממש נחשב לקיטש. |
| אותו שפירא אפילו ריצף את הרחוב, כדי שאשתו החסודה תלך בנוחות בדרכה אל השוק (ואם זאת לא אהבה, מהי אהבה?). בכל מקרה, מאיר שפירא החליט, כדרכם של בעלי המאה, לקרוא לרחוב על שמו. ראש העיר דאז, דיזנגוף, סירב בתוקף. מי הוא בכלל שיחליט על שמותיהם של רחובות? |
| שפירא התעקש ותלה בקצה הרחוב שלט 'רחוב שפירא'. עובדי העירייה הגיעו והסירו אותו. לאחר כמה פעמים כאלה, נמאס לדיזנגוף ממשחקי החתול והעכבר המוניציפליים, והוא זימן אליו למשרד את שפירא. היו הרבה צעקות (ויש אומרים שגם חבטה או שתיים נשמעו שם), ולאחריהן הבטיח לו דיזנגוף 'מתנה' קטנה: שמה של הסמטה ישונה באופן כזה שישכיח לגמרי את שמו של שפירא. היא פשוט תישאר אלמונית. כך, לאחר זמן קצר קבעה ועדת השמות העירונית את שמן החדש של שתי הסמטאות: סמטה פלונית וסמטה אלמונית. |
| נמשיך במעלה הרחוב, נפנה שמאלה לרחוב שינקין, נוריד הילוך ונלך לכיוון שדרות רוטשילד, שם יחכה לנו בנאמנות הרכב (או האופניים). |
