טיול ליד צאלים: נחל בשור
מסלול המשלב נסיעה והליכות קצרות, לצד המעיינות הזורמים כל השנה, שהיוו את מקור המשיכה של האזור במהלך ההיסטוריה המקומית הצחיחה. עוד במסלול: גשר תלוי סטייל אינדיאנה ג'ונס, מרקסיזם בדואי, מידע חיוני על בנות יענה ופיקניק בפארק אשכול
אמנם אנחנו במדבר (או בשוליו), אבל לא באנו להזיע. את הזיעה נשאיר לאימונים, וכאן נתחיל בקטן: מדבר עם מיזוג אוויר – טיול שמשלב נסיעה עם קפיצות קטנות מהאוטו. טיול עם בקרת אקלים. כמו להיות בלי ולהרגיש עם. עד כאן פרק הקלישאות.
אז נסענו ל'דרך הבשור', מסלול בן 18 ק"מ (דרך עפר המתאימה גם לרכבים פרטיים) המשלב נסיעה ברכב והליכות קצרות. המקום, בו זורמים מים בכל עונות השנה, עמד במוקד חיכוכים היסטוריים רבים, כי המדבר, כידוע, אינו משופע במים, ואם כבר יש מים, כדאי להילחם עליהם. פה בנו הרומאים קווי ביצורים, הביזנטים נלחמו בערבים, והטורקים – בבריטים. אפילו במלחמת העצמאות כבש פה צה"ל עמדה חשובה מידי המצרים. מיד עם תחילת המסלול (פרטים על ההגעה – בסוף) נראה מגדל תצפית, שאליו ניתן לעלות ולערוך תצפית על הנוף: אדמות לס וקירטון שבהן מתפתל נחל הבשור, והרבה שיחי אשל וקנה. תוואי הנחל עצמו משתנה משנה לשנה, בשל השיטפונות. נרד מהמגדל וניסע עד שנגיע לגשר התלוי, באורך 80 מטר. הגשר עובר מעל בריכת מים וצמחייה סבוכה, ואם תהיו פה לבד, אולי תרגישו כמו אינדיאנה ג'ונס (תחושת האומץ תישאר עד שיופיע מאחוריכם איזה זאטוט וינדנד בצווחות של אושר את הגשר בכל כוחו). בכל מקרה, נעבור לגדה השנייה, ונעלה בגבעה עד שנגיע לאנדרטה לזכרם של שני חברים שנהרגו באזור. מפה נשקף נוף יפה לעבר הבריכה ואפיק הנחל. נחצה שוב את הגשר, הפעם מיומנים יותר בנדנודים, ונמשיך בנסיעה. אחרי כמה דקות, יופיע מימין שלט שיכוון אותנו לחווה החקלאית. נחצה ברגל לגדה המזרחית ונגיע לשרידים של בורות מים ואמות. יש פה גם בית בד, זכר לעצי הזית שהיו בעבר במקום. אחרי שחזרנו לרכב (הבטחתי לכם קפיצות קטנות, לא?) נחלוף על פני עצי אשל ושרידי מבנים, עד שנגיע לבאר רבובה. הבאר היא השריד הכמעט יחיד שנותר מהכפר הבדואי רווייבה, ועומקה כמעט 20 מטר. הבריטים שיפצו אותה, כדי שתשמש אותם, כפי ששיפצו בארות נוספות בנגב. בכלל, אספקת המים מהאזור הועברה לחיילים הבריטים שחנו בחזית מול הטורקים, מעזה ועד לבאר שבע. מעל הבאר ישנו מבנה, וממנו ניתן להבחין בבריכת אגירה. הקונץ היה די פשוט: המים הועלו מהבאר בשרשרת של תיבות. כאשר תיבות אלו הגיעו למעלה, הן התהפכו והמים הוזרמו לתעלה, שהובילה אותם לבריכת האגירה. ליד בריכת האגירה ישב זקן השבט, וחילק את המים לתושבי הכפר, לפי גודל משפחותיהם. מרקסיזם בדואי הלכה למעשה. הכפר עצמו ננטש בזמן מלחמת העצמאות ועם הזמן נחרב.
לאחר נסיעה מאובקת משהו, נגיע למגדל תצפית נוסף, שיסמן לנו כי אנו נמצאים בתל שרוחן. המקום היה מיושב החל מהמאה ה-18 לפני הספירה, וננטש בתקופה הרומית (המאה הרביעית לספירה). המקום עצמו נכבש מידי המצרים ב-1948 במבצע שכונה 'אסף'. נכון, גם פה נטפס למגדל, כדי לקבל קצת נוף מרוכז. למי שהתגעגע לקצת אספלט, ובדיוק בזמן שהמהמורות מתחילות להימאס, נגיע לכביש 241 שבו נפנה ימינה. מצד שמאל נראה חוות יענים גדולה. מי שרוצה לעשות רושם של אחד שיודע, יבשר לחבריו לטיול שניתן לדעת מיהם הזכרים ומיהן הנקבות: נוצות בצבע שחור לבן לזכרים, ונוצות בגוון אפור-חום לנקבות (תמיד ידענו שאצל הגברים אין גווני ביניים, לא?). ואם כבר דיברו מקודם על מרקסיזם ושוויון, כדאי לדעת שהיענים הזכרים משתתפים גם הם במטלת הדגירה. הם עושים את זה בלילה, בעוד שהנקבות דוגרות במשך היום.
אחרי כל הזאולוגיה הזאת, והמהמורות הרבות, נסיעה קצרצרה תוביל אותנו לפארק אשכול, אחד הגדולים בארץ (כ-3500 דונם): המון פינות למנגלים ולרביצה, המון דשא, עצי תמר ובריכת שחיה ענקית. בקיצור, המקום האולטימטיבי לפיקניק במדבר. איך להגיע נוסעים בכביש 40 לכיוון באר שבע. בצומת קמה פונים ימינה, ומול תחנת הדלק ניקח שמאלה בכביש 264 לכיוון משמר הנגב. בצומת הנשיא נפנה ימינה בכביש מספר 25 עד צומת גילה ובו נפנה שמאלה בכביש 241 (המכונה 'כביש הרעב'). נמשיך עד צומת אורים ונפנה בו שמאלה, לכביש מספר 234 עד צומת צאלים. בצומת נפנה ימינה בכביש מספר 222 עד שנגיע לשילוט שיכוון אותנו ל'דרך הבשור'. לאחר כ-500 מטר נפנה ימינה לדרך העפר. המסלול, אגב, אורך כשעתיים-שלוש (ללא פארק אשכול). למרות הנסיעה הממוזגת, יש להצטייד במים רבים. אגב, אם ממש במקרה הבאתכם אתכם זוג אופניים למילואים (?) – המסלול מתאים לדיווש קליל ושווה למדי..